פורום גירושין ודיני משפחה בהנהלת עורך דין שרון סגל

היתה 6 שנים בזוגיות עם בחור, לא גרו יחד ולא התחתנו, כל אחד בביתו. רק מה שכן ניהלו קשר זוגי לכל דבר, חגים ושבתות ביחד, טיולים, מפגשים באמצע השבוע, כל אחד ישן אצל השנייה כשזה יתאפשר מבחינת ילדיהם מנישואיהם הקודמים, קנו דברים אחד לשנייה ודאגו לצרכים של אחד של השנייה. בקיצור זוג נשוי לכל דבר רק בלי מגורים. בנוסף יש להם ילדה משותפת בת שנתיים וחצי שגרה עם האמא.

היא תמיד אמרה לו שהרצון שלה זה משפחה. ונושא המגורים המשותפים עלה וירד מידיי פעם. לפני חצי שנה היא פוצצה את כל העניין והחליטה שתובעת אותו למזונות, לאחר שניסתה אין ספור פעמים לסגור איתו את העניין ביפה, אך עניין המזונות נדחה שוב ושוב מצידו, וממשיכה את חייה הלאה בלעדיו, כי הוא לא מוכן לעבור למגורים משותפים (כבר לא מדברת על חתונה).
היא כן רוצה למצוא מישהו לחיות איתו, ללכת לישון איתו כל לילה ולהתעורר איתו כל בוקר ולנהל חיי זוגיות ומשפחה רגילים. והבחור מבחינתו יכול להמשיך לחיות ככה עוד 50 שנה (לי אישית יש תיאוריה אחרת למה הוא לא רוצה מגורים משותפים, כי ככה הכי נוח והוא פתוח להכל, לפלרטוט בפייס וכל רשת אחרת, ללכת ולחזור בלי לתת דין וחשבון, ואולי אפילו עוד נשים מהצד - כמובן שלא שיתפתי אותה בהרגשתי כדי לא להרע לה).

עכשיו הוא מאוד כועס עליה על התביעה, ניתק כל קשר עם הילדה וגם עם האמא. מבחינתו היא חצתה קו אדום שאין לעבור אותו. הוא מבחינתו לא מבין מה היה לה רע ומה חסר לה שעשתה צעד כזה. היא מבחינתה צריכה לדאוג לילדה ולכל צרכיה ולעתידה מבלי לפגוע בילדיה האחרים.

אז מה דעתכם עד כה? היא צודקת שעזבה? הייתה צריכה להישאר? ולהמשיך לחיות חיים שלא מרוצה מהמצב?

השאלה שלה האם זה מוגזם מידיי לרצות זוגיות תקינה ובריאה עם בית ומשפחה משותפים?

תודה לכל העונים