פורום גירושין ודיני משפחה בהנהלת עורך דין שרון סגל

אני בת 37 נשואה פעם שנייה ויש לי 3 ילדים. הבת מנישואים קודמים ועוד 2 מנישואים נוכחיים.

לפני 3 שנים התחתנו וחודש מאוחר יותר נכנסתי להיריון עם הבן. מיד אחרי החתונה הבנתי שאימא שלו נשואה לי ולא בעלי. זה יצר המון בעיות ויכוחים ומריבות רציניות ממש.

השיא היה כשהייתי בחודש 7 אימא שלו החליטה שאנחנו צריכים להתגרש וכך היה. לאחר כשבועיים בערך באמצע בישולי השבת שלי, קיבלתי עם שליח הביתה תביעת גירושין שמנה מבעלי. הרגשתי שעולמי חרב עלי, שהוא פשוט לקח סכין תקע לי בלב וסובב אותו.

שוב לא אכנס לכל השתלשלות הדברים כי זה סיפור מאוד ארוך. אבל מה שכן החלטנו להקפיא את התיק. חודשיים לאחר הלידה שלי הוא פתח את התיק שוב והתחלנו הליך גירושין משפטי.

ניסיתי לדבר איתו שלא יעשה זאת, שלא יתן לאימא שלו להיכנס לחיים שלנו ולגרום לו לפרק את המשפחה שלנו שרק התחלנו לבנות. אבל כלום לא עזר, הסתכלתי עליו ואמרתי לו במשפט אחד- מי שהולך להתחרט זה רק אתה, תתכונן למלחמה. וכך היה, כמה חודשים.

עד שקיבלתי טלפון ממנו שבו ביקש לדבר איתי, והוא מתנצל ומתחרט על הכל. שהוא מבין דברים שלא הבין לפני ועוד...
נתתי לנישואים שלנו עוד הזדמנות עם המון "חוקים" חדשים בינינו, והמשכנו קדימה.

בינתיים נולד לנו עוד בייבי מהמם. בתקופה של החצי שנה האחרונה יש לנו המון מריבות וויכוחים. אני מוצאת את עצמי לבד במערכה לגבי כל דבר. אם זה ניירת, שיפוצים בבית, גידול ילדים, חינוך, בישולים, ניקיונות, לעבוד גם מהבית (2 הילדים איתי בבית) קניות, מוסך והרשימה ארוכה... בקיצור הכל!

בעלי אדם מאוד ילדותי ואני מאוד עדינה. אני מרגישה שיש לי עסק עם ילד מגודל, ולא-זה לא רק ביטוי. הוא לא מסוגל לתת לי תמיכה, עידוד, או עזרה בצורה שגבר בן כמעט 40 יכול לתת לאישה. הוא לא מסוגל להבין אותי, בצורה הכי בסיסית ולא מסובכת שיש.

כל יום במשך יותר משנתיים אני בבית עם הילדים, ואפילו לא פעם אחת הוא לא דאג להוציא אותי לאנשהו, לשנות אווירה איכשהו... יותר מחצי שנה אין לנו סקס, פעם אחת מהיום שהתחתנו לא היתה לנו שיחה באמת. הוא כל הזמן רדום, ממש נרדם מנקר. תמיד יש בבית אווירה כבדה כזאת שבא לי למות!

אני לא מרגישה מחוזרת, נאהבת, אני לא מרגישה אישה בשום מובן. אין לי ממנו גב או כתף. ואני עייפה פשוט עייפה. כל השמחת חיים שלי נגמרה, אני מחפשת כל הזדמנות לברוח ורק לא להיות בבית, אז פשוט מוצאת את עצמי עם הילדים יותר אצל ההורים שלי מאשר אצלי בבית, כאילו "ביקור" וכל פעם ביקור כזה נמשך שבוע בערך.

במשך חודשים ארוכים אני אומרת לו בכל צורה אפשרית את כל מה שאני מרגישה וציינתי כאן. והוא כאילו מקשיב אבל לא עושה שום שינוי כלום. אני מתחרפנת. אני פשוט מרגישה שהוא מתעלל בי נפשית.

עכשיו בשבוע וחצי האחרונים, יש דבר חדש מצידו, אחרי מריבות ופיצוץ רציני שהיה בינינו כי כרגע כבר כל דבר קטן גורם לי להתפוצץ עליו, אני מלאה!

הוא לא מגיע להתנצל אפילו על כל העצבים שהוא גרם לי, לא מגיע לפייס אותי ולהצטער על זה שהוא עיקם לי את כל הגב, ואני כבר כמעט שבועיים לא מסוגלת ללכת וכל הגוף שלי סימנים. הבנאדם מסתובב בבית כאילו זה ממנו והלאה שאנחנו לא מדברים והמצב בינינו לא שפוי ונורמלי.

אנחנו לפני מעבר דירה כרגע, אני לא מפסיקה לחשוב ולהתלבט אם אני יעבור לבד עם הילדים, ולהוציא אותו מהחיים שלי. או לעבור יחד ולהמשיך לחיות בתוך הגיהנום הזה!

אני מתחילה לחשוב שהוא לא שפוי, איך יכול להיות שגבר יכול לחיות בכזה קור רוח באותו הבית עם אשתו, בזמן שהמצב על הפנים. איך יכול להיות שגבר התנהג כמו בהמה לאישתו והוא אפילו לא מתנצל. אלא פשוט מדבר רגיל כמו- "היי.. מה קורה...?" או "רוצה קפה..?"

מה אני עושה? איך יוצאים מהלופ הזה? האם טיפלתם או שאתם מכירים מצב כזה הזוי? האם יש פתרון למצב הזה מלבד גירושין?

חברות המליצו לי לקחת אותו להליך גישור זוגי. אמרו לי שאנחנו צריכים ללמוד לתקשר, אבל לי זה נראה חסר סיכוי כי הוא לא יקשיב.

מה אני עושה?