פורום גירושין ודיני משפחה

אני ״ובעלי״ נמצאים כבר מספר שנים בסכסוך לא פשוט, יש לנו שני ילדים בני 4 ו-9 ומלאך קטן שנפטר לפני שנתיים. בכל שנות הסכסוך ולפני בעלי הקטין אותי השפיל אותי גם לפני הילדים, עברתי ועדיין עוברת התעללות נפשית- אמר לי דברים קשים שנחרטו בנשמתי לעד, שבר לי את הלב לרסיסים. אם אספר לכן לפרטים, אתן תצטמררו. אין לי מושג איך נתתי לו להשפיע עליי כל השנים והגעתי למצב בו אני מפחדת ממנו ולא מפני שהוא אלים פיזית, אלא מפני שהוא השתלט על הנפש שלי, על אף שאני מבינה שיש לו בעיה רצינית והוא זקוק לטיפול. היינו כבר לקראת הסכם גירושין שהתפוצץ כי כל פעם נזכר בדרישה אחרת, בהסכם לא עניינו אותו הילדים. כרגע המצב בלתי נסבל, אנחנו ישנים בחדרים נפרדים כבר מספר שנים, הוא לא חבר שלי אלא להיפך אויב שלי, אני לא יכולה לבטוח בו, אנחנו בקושי מדברים, הוא מציק לי ומטריד אותי ואני לא יכולה לסבול אותו. מריבות זאת השפה שלנו. לאחרונה חלה הסלמה ביחסינו והוא מחפש אותי על כל דבר קטן.

החלטתי מזמן שאני רוצה להתגרש ואני שלמה עם ההחלטה הזו. אני מודעת לכך שהקשר החולני הזה גם פוגע בילדים שכבר נחשפו לטראומה כשאחיהם נפטר. העניין הוא שהוא מעוניין במשמורת משותפת ( כנראה כדי לא לשלם מזונות מן הסתם), לפי מערכת המשפט אין לי גם על מה להילחם כי יתנו לו אותם. ואני לא מוכנה!

אני רוצה להיות המשמורן, לא מסוגלת להפרד מהילדים שלי לכמה ימים בשבוע ( אציין שהקטן מאוד קשור אליי הוא צריך את אמא שלו כל השבוע, רק המחשבה שהוא יחשוב שנטשתי אותו ויחשוב למה אמא לא באה הביתה היום וישנה בבית אחר גורמת לי לבכות.

חשוב לציין שאני ההורה שמגדל את הילדים שמטפל שדואג, עושה, מאכיל, מנקה, עושה הכל. מה פתאום משמורת משותפת?? אני לא מצליחה להשתחרר מזה. בנוסף, עפ ההתנהלות השוטפת שלו קיים סיכוי גבוה כי יסית את הילדים נגדי.

אני יודעת שאם אסכים למשמורת משותפת אהיה עצובה וכל יום שהילדים יהיו אצלו אחיה בסבל מגעגוע ודאגה. אני לא מסוגלת לחשוב על זה שהם ישנו בבית שזה לא הבית שלי, הוא גם בתוך תוכו יודע שלא אסכים למשמורת משותפת, מצא דרך להשאיר אותי איתו. אני לא סובלת אותו בלשון המעטה!

רוצה כבר לברוח ממנו ולהתחיל עם הילדים חיים חדשים. בלי קשר, אציין שהוא אוהב את הילדים, אבל אני לא סומכת עליו, לא יודע להפעיל שיקול דעת, אני מבינה שהוא אבא שלהם ותמיד יהיה בחיים שלהם, אבל אני לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת לראות אותם רק מספר ימים בשבוע.

אני מעדיפה לסבול עד שיגדלו קצת ואולי אז לנסות לחשוב על זה שוב אבל לא כרגע. התחלתי טיפול פסיכולוגי כדי לנסות לשפר את ההרגשה שלי בתוך הבית, זה מאוד קשה כי כל פעם שהוא בסביבה והוא הרבה בבית הלב שלי דופק, אני מתכנסת בתוך עצמי, אני נהיית עצבנית, הטון שלי משתנה, זו לא אני. אציין שאני לא יכולה אפילו להתחיל לדבר איתו על ניהול מומ בעניין המשמורת, מפני שכאשר ידע שכוונתי הם להתגרש, הוא ימרמר אותי ויאמלל אותי בצורה הכי קשה שיכולה להיות וכבר הייתי בסרט הזה. בנוסף, אני מיוצגת על ידי חבר של המשפחה (שלא ממש מבין בתחום וכנראה אחליף אותו אם לא תהיה ברירה) וגם העו״ד בידיעה כי אין מה להילחם על משמורת משותפת, יתנו לו. אני אובדת עצות, גמורה מהמצב הזה!!

פשוט תקועה, כל החלטה שאחליט אני מפסידה. מה גם שאני בטוחה שגם אחרי הליך גירושין ארוך ככל שיהיה הוא לא ירפה ממני וימשיך להטריד אותי אז למה להתגרש?? לפחות עכשיו אני עם הילדים שלי.

זקוקה לעצות, תובנות או כל דבר אחר שיכול לשפוך אור על הסוגיה הבלתי נסבלת הזו. אולי בכל זאת יש פתרון למצב הזה, פתרון שעדיין לא הגעתי אליו.

תודה מראש על הזמן שלכם.