קראתי את הכתבה המצויינת שלכם לגבי הפחד של בני זוג להישאר לבד וזה נגע לי בכמה נקודות רגישות, שעמן אני מתמודד בחיים...
נשוי אבל:
אני לא מסוגל יותר לחיות עם האישה הזו. זאת לא זוגיות בריאה ואני לא בטוח שזה עונה להגדרה של מערכת יחסים בכלל.
אנחנו אני בתחילת שנות ה-40 והיא לקראת סוף ה-30. יש לנו 2 ילדים . שנינו רוצים להתגרש. ניסינו הכל וזה לא הלך והסכמנו שצריך להתגרש.
מצאתי עצמי צריך להיפרד מהילדים, לקחת את הדברים שלי ולעבור מהדירה המשותפת שלנו, שבה נולדו ילדינו ואותם חינכנו ביחד. אנחנו גרים בתל אביב.
אני עובד בעבודה טובה אבל לא מיליונר. צריך להתחיל לשלם דמי מזונות ולגור בתל אביב זה המון כסף שאין לי אותו כרגע. לכן צריך לעבור לגור מחוץ לעיר.
חשבתי שאוכל להיות ליד הילדים שלי, אבל אז הם לא יוכלו לקבל ממני את מה שהם רגילים כי לא יישאר לי כסף לתמוך בהם. אני מרגיש פחד לא נורמלי מזה שאני צריך לעזוב ולעבור לגור לבד.
הפחד שלי שאני אלך לישון לבד ואקום לבד וילדיי לא יוכלו לרוץ ולחבק אותי . אני אראה אותם לפי ההסדר המקובל ואותי זה מפחיד. הניתוק הזה מכולם וההשארות לבד.
אני לא חושב שלהכיר בחורה יהיה כרגע הפיתרון שלי. אני פוחד להגיע לבית ריק שאותו אני צריך שוב לרהט ושוב לקנות הכל, ובכלל לקום בבקר לבד וללכת לישון לבד ולצפות בטלביזיה לבד.
אני לא מעוניין כרגע בחברים שיבואו לשאול אותי שאלות, כי לא בא לי לדבר על הגירושים שלי עם אף אחד . אני יודע שהזמן ייעשה את שלו.
אבל אני כבר עכשיו מתחיל להתגעגע לילדים וחושב על ההרגשה המזופתת שהם ירגישו כשאעזוב את הבית. גם ככה קשה להם .