14. מעמד ההורים
ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים.

15. תפקידי ההורים
אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום-מגוריו, והסמכות לייצגו.

16. חובת ציות קטין
הקטין חייב תוך כיבוד אב ואם, לציית להוריו בכל ענין הנתון לאפוטרופסות.

17. קנה מידה לחובת ההורים
באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין.

כלומר, אפוטרופסות ההורים עוסקת באחריות הכללית המוטלת על שני הוריו של הילד הקטין עד גיל 18, לדאוג לגידולו ולחינוכו של הילד ולכל יתר צרכיו, הן הפיזיים והן הרוחניים וכן לקבל החלטות משותפות בקשר לכך.

אחריות זו מוטלת על שני ההורים כל עוד ילדם הנו קטין וזאת ללא קשר לסטטוס האישי שלהם. כלומר, ללא קשר לשאלה האם הם נשואים, פרודים או גרושים.

בנוסף, כוללת אפוטרופסות ההורים גם את הזכות להחזיק פיזית בילד ולהתגורר ביחד עמו, בעת שהוריו התגרשו או נפרדו זה מזה. זוהי למעשה האחריות ההורית היומיומית על הילדים.

כלומר, המדובר בקביעת ההורה אשר ביתו ישמש כמקום מגוריו הקבוע של הילד. אחריות זו יכולה להיות נתונה בעיקרה בידי אחד ההורים בלבד, שאז הוא מוגדר כהורה המרכזי (בעבר: "משמורת יחידנית"), או בידי שניהם יחדיו, ואז מדובר באחריות הורית משותפת וזמני שהות שווים (מה שכונה בעבר "משמורת משותפת").

כיצד נקבעת האחריות ההורית (משמורת ילדים)?

כאשר ההורים מתגרשים, קיימות שתי דרכים לקביעת מתכונת האחריות ההורית שתחול על הילד: בהסכמת ההורים בהתאם לסעיף 24 לחוק הכשרות, או על ידי קביעת בית המשפט בהעדר הסכמת הורים וזאת בהתאם לסעיף 25 לחוק הכשרות.

קביעת האחריות ההורית על ידי ההורים

מטבע הדברים, הדרך העדיפה מבין השתיים היא הדרך לפיה שני ההורים דנים ומסכימים יחדיו כיצד תיקבע סוגיית האחריות ההורית. בהתאם לכך, ההורים יכולים לקבוע האם האחריות ההורית תהיה משותפת לשניהם או שתוטל בעיקרה על אחד מהם, ובמקרה כזה מי יהיה ההורה המרכזי ומה תהיה חלוקת זמני השהות (מה שכונה בעבר "הסדרי ראייה") של ההורה השני עם הילד.

עם זאת יודגש כי גם הסכם זה כזה טעון אישור בית המשפט, כדי להיכנס לתוקף. בית המשפט יאשר את ההסכם רק לאחר שהוא נוכח שההסכם הינו לטובת הקטין, בהתאם לעקרון העל בדבר טובת הילד של דיני המשפחה בארץ.

משאושר ההסכם דינו, למעט לגבי ערעור, כדין החלטת בית-המשפט. כך קובעת הסיפא של סעיף 24 לחוק הכשרות.

קביעת האחריות ההורית על ידי בית המשפט

במידה וההורים לא מצליחים להגיע להסכם ביניהם בעניין האחריות ההורית, או במידה שהם הגיעו להסכם בעניין זה אך הוא לא בוצע, אין כל ברירה אלא לפנות לבית המשפט שיכריע בעניין זה, בהתאם לסעיף 25 לחוק הכשרות.

בית המשפט המוסמך לדון בעניין זה הינו בית המשפט לענייני משפחה מכח סעיף 78 לחוק הכשרות וסעיף 1(6)(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, או בית הדין הרבני, במידה והסוגיה נכרכה כדין בתביעת גירושין שהוגשה בפניו, מכח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, תשי"ג-1953 או במידה ושני הצדדים הסכימו לכך, מכח סעיף 9 לחוק זה.

בית המשפט ובית הדין נוהגים בדרך כלל לשקול את אותם השיקולים בענין האחריות ההורית על הילדים. שני השיקולים העיקריים הינם שיקול עקרון טובת הילד ושיקול חזקת הגיל הרך.

שיקולים אלו מעוגנים במסגרת הסיפא של סעיף 25 לחוק הכשרות, לפיו בית המשפט יכריע בעניין: "כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".

קראו בהרחבה על: חלוקת מזונות באחריות הורית משותפת

עקרון טובת הילד קובע כי יש להעדיף את טובת הילד על פני כל שיקול אחר, לרבות רצון ההורים עצמם.

טובת הילד הינה מושג הכולל מגוון שיקולים בדבר מסוגלות ההורים לטפל בילד ותנאי החיים הצפויים לילד מבחינה כלכלית, רגשית, תרבותית ועוד. המדובר בזכותו של הילד לגדול בבית אוהב ויציב, תוך שמירת הקשר הרצוף בינו לבין ההורה שאינו ההורה המרכזי.

לשם כך, בית המשפט נוהג לבחון מהי מידת הזמינות אשר יכול להעניק כל אחד מן ההורים לילד במידה והוא יהיה ההורה המרכזי. כלומר, מי הוא ההורה אשר יותר קרוב לילד, קשוב לבעיותיהם ורגשותיהם, מגלה אליו  חום ואהבה ובאופן כללי מעורב יותר בחייו.

מעורבות זו יכולה להתבטא בין השאר באמצעות הכנת הילדים בבוקר לקראת צאתם למוסדות הלימוד, מתן עזרה בלימודי הילד והכרות עם חבריו.

חזקת הגיל הרך קובעת כי האם היא זו שתשמש כהורה המרכזי לילד עד הגיעו לגיל 6 שנים, אלא אם כן ישנן סיבות מיוחדות שמונעות זאת. המדובר בדרך כלל במידה וקיימות לאם בעיות קשות של מסוגלות הורית, בגינן עדיף שהילד יגדל אצל אביו.

במידה ובית המשפט מתקשה או איננו מסוגל להחליט מי מבין ההורים ראוי לשמש כהורה המרכזי, ביכולתו להפנות את ההורים למבחני מסוגלות הורית.

מבחנים אלו מבוצעים על ידי פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, אשר עורכים בדיקת אישיות ויכולות כלכליות של כל הורה, ומגישים את ממצאיהם לבית המשפט במסגרת דו"ח המכונה תסקיר סעד.

מטרת מבחנים אלה הינה לבחון את יכולתו של הורה  לספק לילד מקום מגורים נאות ואורח חיים יציב, מאוזן, ובריא, וכן את מידת נכונותו לשמר את קשרי הילד עם ההורה השני ובני משפחתו.

לעתים בית המשפט גם יבקש לשמוע גם את דעותיו ורצונותיו של הילד עצמו לגבי ההורה שאצלו הם יעדיפו להתגורר, אולם זאת בעיקר בהגיע הילד לגיל 10 ומעלה.

לשם כך יערוך השופט בדרך כלל שיחות אישיות עם הילד בתוך לשכתו הפרטית, ללא נוכחות הוריו, וזאת במטרה לברר באופן אובייקטיבי את רצונו של הילד, וזאת בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו הנפשית ויכולתו להבין משמעות נושא רגיש זה.

שיקול נוסף הינו השאיפה לפיה במידה ויש יותר מילד אחד משותף, אזי רצוי שהילדים יגדלו יחדיו אצל אותו הורה מרכזי, במקום להפריד ביניהם כך שהם יגדלו אצל הורים שונים.

שיקול זה נובע מהגישה לפיה שמירת הקשר בין אחים הינה חשובה ביותר, דווקא ובמיוחד בעת משבר בין הוריהם ולכן חיוני ביותר שהם יגדלו יחדיו ולא יופרדו זה מזה.

לסיכום: האחריות ההורית מעניקה להורה המרכזי את הזכות להחזקה הפיזית של הילד ולמגורים משותפים עמו. רצוי ועדיף להכריע עניין זה בהסכמת ההורים. במידה והדבר איננו מתאפשר, ניתן לפנות לבית המשפט בעניין זה.

שאלת האחריות ההורית על הילדים הנה נקודה כואבת ובעייתית בתביעות גירושין רבות, ולכן מומלץ לפעול בשיקול דעת ובליווי של עורך דין מומחה, שמכיר את הוראות החוק והפסיקה העדכנית של בתי המשפט בישראל.

עוד בנושא: בקשה לקביעת אחריות הורית זמנית