אני ובעלי נשואים 12 שנים ולנו 3 ילדים.
מכל ה12 שנים שאנחנו ביחד בעלי היה שנתיים בבית. (בשל עבודה קרובה)
תמיד עבד בעבודות רחוקות אם בארץ אם בחול.
שהכרתי את בעלי הוא היה מחוסר עבודה גבר בישן מאוד. תמיד הולך עם הראש כלפי מטה.
אני זו שתמיד דחפתי אותו להצליח. וכן ויתרתי על זוגיות. ויתרתי על החלומות שלי בשבילו
וגידלה לבד 3 ילדים.
בכדי שיהיה להם הכל.
בעלי הוא אדם טוב עוזר לזולת איש עבודה. אוהב מאוד לילדים. עוזר בבית (שהוא מגיע סופש)
לא מחסיר מימני ומהילדים כלום נותן לי יד חופשיה לקנות מה שבא לי.
קונה מתנות באמת מפנק בכל מובן המילה.
הכל חומרי.
מתנות אוטו תכשיטים וכ"ו.
אבל...
ויש אבל גדול.
בעלי לא רואה אותי אני שקופה. בעלי לא מעריך אותי לא אומר מילה טובה לא מפרגן. הוא נותן מתנות ולא מעבר.
תמיד מנסה להעיר אותו ואומרת לו כמה שזה מפריע לי שהוא לא מפרגן לי. לא אומר מילה טובה.הוא לא רואה את הקושי בלגדל 3 ילדים קטנים לבד. לנקות לבשל לכבס לקלוח לקחת אותם והוציא אותם קניות וכ"ו
כמה פעמים אמרתי לו אני לא רוצה מתנות. המתנה היחידה שתהיה חבר שלי שתדע להקשיב ולהרעיף אהבה.
אין לנו זמן איכות אפילו לא רואים סרט ביחד.
הוא לא מחבק הוא לא מנשק . שוכבים פעם בחודש.
אפילו במיטה רק שרוצה לשכב איתי יודע לחבק.
אפילו טלפון לילה טוב בקושי מקבלת מימנו.
כל פעם שמעלה את הנושא. זה נגמר בריב. ותמיד הוא שואל את רוצה להתגרש?
אין לו בעיה לשחרר אותי כאילו אני כלום
אני בחורה שנראת טוב ... ומקבלת הרבה מחמאות. ותמיד חושבת. מה גברים אחרים רואים בי שבעלי לא רואה??
הביטחון העצמי שלי בריצפה.
הכל הפך כמובן מאליו.
גם השיחות זה על הילדים.
ואני שואלת איפה אני בכל הסיפור הזה?
בעלי יודע שאני נשארת איתו רק בגלל הילדים. ובולעת את הרוק מרגישה אדם מת בתוך גוף חי.
כל יום ויום עובר כמו ספר עם תסריט חוזר. ולא ממלא. אותי בשום ריגוש. 12 שנים נתתי ותמכתי. ומה עכשיו? אני בת 34 ומרגישה כמו בת 80.
האם אלו החיים? זה מה שמגיע לי שאני מתמודדת עם הכל לבד?
כבר לא יודעת מה לעשות אני גמורה נפשית. אני מבקשת מאחד מעורכי הדין שלכם לחוות דעה, מתוך הניסיון שלכם בטיפול במקרי גירושין ופרידות של בני זוג...
ברור לי שאתם לא יועצים לזוגיות ולא פסיכולוגים, אבל בגלל שעוברת לי המחשבה להתגרש לא פעם, ואחרי שקראתי את הכתבה שלכם על הזמן להיפרד, אני בטוחה שתוכלו לחוות דעה על ה"זוגיות" שלי...