פורום גירושין ודיני משפחה בהנהלת עורך דין שרון סגל

כל מי שמתוודע קצת לעסק (לא עלינו), יודע שהמשטרה ובית המשפט נוטים לטובת האישה בסכסוכים. זה מתבטא בתלונות במשטרה שנענות בקלות, צוי הרחקה שניתנים בקלות, ילדים שניתנים לאמא כברירת מחדל שקשה להפוך, מזונות ומגורים שבית משפט ובית דין פוסקים לטובת האישה. ובהמשך גם חלוקת כל הנכסים כולל פעמים רבות המשכורת של הבעל ומשכורתו בעתיד (כי טוענים שהוא הגיע למשכורת יפה בזכות אישתו שטיפלה בבית ולכן זה גם נכס שלה שיש לחלוק אותו).

בדר"כ זה הוגן, אבל פעמים רבות זה לא הוגן.

אני בזמן האחרון מתוודע למקרה של בחור שהיה נשוי כחמש שנים לבחורה לוקה בנפשה, וכבר בשנה הראשונה היה לו קשה מאוד איתה. לפעמים הוא היה צריך להאכיל אותה ולהלביש, לפעמים היתה קמה והולכת להוריה לכמה ימים סתם ככה. יש לה אחוזי נכות נפשיים גבוהים. ועכשיו, כשיש כבר ילדים, -היא- החליטה שהיא רוצה להתגרש.

והיא שיש לה גב כלכלי חזק מצד המשפחה ממררת את חיי הבחור המסכן, רוצה משמרת מלאה על הילדים (כאשר היא מעולם לא הייתה זו שמטפלת בהם בבית, בגלל מצבה) ומלינה ומאשימה את הבחור באלימות מילולית ושקרים אחרים.

סתם זרקתי דוגמא. יש המון דוגמאות הפוכות כמובן, אבל יש גם לא מעט כאלו.

ואז מה קורה? רוב הגברים נשברים. כי באמת, רוב בני אדם גם אם טועים וגם אם לא פעלו בחייהם כראוי, הם בסוף לא רעים, והם לא מתכוונים להלחם סתם, והם מתגרשים ומקבלים קנסות ועוולות ובוכים בלב וזהו. (נזכרתי בשני חברים לקורס מנעולנות שהשתתפתי בעבר, שבגיל 40+ גרו אצל הוריהם המזדקנים כי לא יכלו לממן לעצמם דירה בגלל מזונות ששילמו כל חודש)

אבל יש גברים, שיש להם בלב את האנרגיות להלחם. לפעמים זה בצדק ולפעמים זה לא, כל מקרה לגופו, אבל האנרגיות נובעות מאגירה של עוולות כנגד הבעל במשך כל התהליך הנורא של גירושין. ואז הם נלחמים עד הסוף, הם נדחקים לפינה, כל מה שהיה להם נלקח מהם אז הם לוקחים מה שאפשר חזרה.

אני לא טוען חס וחלילה שהנשים אשמות. גם הנשים שכן גרמו לעוולות לבעלים כמו בסיפורים רבים, לא צריכות להענש בצורה כזו של בדידות ועגינות.

אני רק מנסה לטעון שממש לא מדובר בשחור ולבן אלא בהרבה מקרים מדובר בהרבה שחור מכל הכיוונים.

אז כל מקרה לגופו, ובדיוק בשביל זה יש בי"ד שבאופן עקרוני אמון עלי שבדק וחקר ודן דין צדק (למרות שלצערי יש באופן יסודי קונספציות והנחות יסוד ושיקולים ארכאיים שנשקלים שם שלא לצורך) והוא שמחליט על רמת האשמה של הצדדים ולמי צריך להאמין בכל מקרה פרטי.

אבל אני לפחות כאדם פרטי, גם כשמקיים נניח צו בי"ד לפרסום שמו של מסרב גט, אני עושה זאת מתוך צער עמוק לא רק על מצבה של האישה אלא גם על מצב הבעל והילדים והמשפחות והצדדים.