אני בת 23, הייתי נשואה 5 שנים בסבל, ילדתי ילדה מהממת והתגרשתי לפני כמעט שנה אחרי הליך
גירושין לא פשוט.
ברוך ה', הכרתי בחור צעיר מדהים, אינטיליגנט ויפה תואר, שהיה רווק מבוקש בקרב הקהילה בה חי. לא חלפו יותר מ-11 חודשים, ואף על פי כן ברור היה לנו שזה זה, ואנחנו מתגוררים יחד כבר חצי שנה. החלטנו להתארס והודענו על כך. בעוד שבצד שלו היתה התרגשות רבתי, חברים צווחים מאושר, הורים בוכים ואחים טופחים על השכם במחווה של: "שיחקת אותה"-
מהכיוון השני- דממה מוחלטת.
כלומר, אמי התקשרה לומר מזל טוב, אבי התעלם לחלוטין, וכשלאטתי בהיסוס: "אתה יודע שהתארסתי, כן?" הוא ענה: "כן." אמי צחקה (לא לגמרי בטוב לב) ואמרה: "מזמן לא היית מאורסת, אה?"
בנוסף, כמה שבועות קודם לכן כששאלתי בזהירות האם יוכלו לעזור בעריכת חתונה מצומצמת, ענו שהםבום אופן לא מתכוונים לממן עוד חתונה בשעה שהם עוד משלמים את הקודמת (זה מוטל בספק. חתונת הבוסר שלי נערכה בבוץ מכוסה מחצלות קרועות, עם אוכל בינוני שבישלנו בעצמינו, והמלצרים היו ילדי השכנים בני החמש. לא שאינני מעריכה, כמובן.)
עכשיו, זה לא שהם מתנגדים לעצם החתונה. ארוסי הוא ה-בחור להכיר להורים. נאה למדי, משכיל, מנומס ובעל חוש הומור משובח. אלא שלתפיסתם, אינני אלא "רודפת חתונות" או משהו בסגנון, וההתייחסות שלהם לעניין היא "שוב היא מתחתנת".
לא רק שזה מעליב בצורה בלתי נתפסת, אלא שאני לחלוטין לא מתייחסת לחתונה כ"פעם שניה". בפעם הקודמת, הייתי צוציקית מתבגרת עם חצ'קונים שרצתה לצאת מהבית כמה שיותר מהר. לא אהבתי את בעלי לשעבר ולו יום אחד, וסבלתי מאלימות
מילולית קשה לאורך השנים.
היום אני מאוהבת, ופיתחתי קשר עמוק ומסעיר כאחד עם בן זוגי, שמשמש איש משפחה מדהים עבור בתי הקטנה. הוריי טוענים שהם "נכוו", אלא שאני לא מסוגלת לקבל זאת.
אין לי פואנטה. רק אשמח לשמוע כיצד משפחתכם התמודדה עם פרק ב' שלכן, במידה והיה.