8.2.2017 זה היום שבו ברחתי מהבית עם הילדים.
המשפחה שלי עוד לא ידעה כמעט כלום
הסביבה לא ידעה כלום.
אחרי לא מעט שנות נישואין, ולא מעט שנים של
אלימות - כלפי הילדים בעיקר,
שבוע אחרי פגישת מהו"ת שהיא הצעד המקדים לפני שאפשר להגיש תביעת
גירושין וכו', האיש שהיה בעלי איבד את זה סופית.
"אין בעיה.
להתגרש? זה מה שאת רוצה? אני אגמור אותך לפני זה. חכי"
אחרי שהראה לי כתבה על רצח האישה והילדים בעיר מיגדל הוא יצא מהבית, אחד מהאחים שלו התקשר: "לא יהיה
גט.. אנחנו נעלים לך את הילדים חכי."
אירגנתי מיזוודה בשתי דקות, ועם מונית אספתי את הילדים מהגן ומהבית ספר וברחנו.
התחבאנו רחוק מהעיר שבה גרנו.
טלפונים לרווחה, טלפונים למשטרה, למי לא התקשרתי..
לקח לא מעט זמן לרשויות להתעורר...
"עובדה היא שהאישה והילדים מפחדים לחזור לבית.. יש לסייע להם לחזור לביתם שלהם ולהחזיר את הילדים לשגרה.. אין חולק כי התמונות מעידות על אלימות שננקטה כלפי הבן הקטין.
בנסיבות אלה אני אוסר על המשיב להיכנס לדירת הצדדים או להתקרב מרחק של 1000 מטר אליה, וכן נאסר עליו להתקרב מרחק של 500 מטר למוסדות החינוך של הילדים, וכן נאסר עליו להטריד, לאיים וכל שכן לפגוע באישה או בילדיה בכל מקום ובכל אופן בעצמו או באמצעות אחרים במישרין או בעקיפין.
משטרת ישראל מתבקשת ללוות את האישה עם ילדיה חזרה לדירה על מנת לוודא שהמשיב אכן קיים את האמור ופינה את הדירה"
זו הפעם הראשונה שמישהו ראה אותי.. התמוטטתי על ספסל בית המשפט בבכי.
השופט התורן קם והתכוון לצאת מהאולם, ואז הסתובב בחזרה ופנה אליי
"יש עוד משהו שאני יכול לעשות עבורך?"
"תודה רבה לך על הכל" מלמלתי בקושי תוך כדי בכי
"תהי חזקה ותרימי את הראש מעכשיו" אמר ויצא.
המשטרה לא בדיוק הבינה למה היא צריכה ללוות אותי ואת הילדים לבית. שתי תחנות משטרה שונות ניסיתי, אף אחד לא הגיע.
"חחחח...למה לא.. אולי גם נחזיק להם את היד במדרגות.." גם את זה שמעתי בתחנה אחת.
בסוף חברים התנדבו לסרוק את הבית ולוודא שהאיש שהתעלל בנו לא נמצא שם יותר.
החלפנו מנעולים. חיים חדשים ואחרים התחילו.
כחודש אחרי- פורים 2017
הזמנו בפעם הראשונה אורחים אלינו הביתה. הילדים כולם מחופשים, את הסעודה שהכנתי לבד כבר הגשתי לשולחן והתישבנו לאכול. דפיקות בדלת.
"שלום, אני שליח מבית הדין הרבני, תחתמי לי פה בבקשה" העביר לי מעטפה גדולה והלך.
פתחתי.
"האישה גרמה להרחקה שלי מהבית ומהילדים... מעלילה עליי עלילות... גירשה אותי מהבית... אישה מורדת..."
תביעת
רכוש
תביעת
משמורת
תביעת גירושין
הכל התבלבל לי מול העיניים...
לא רציתי להכניס את הילדים לעוד טלטלה, חנקתי את ההלם והדמעות בכוח, קיפלתי את הדפים והכנסתי חזרה למעטפה ודחפתי למגירה שהייתה הכי קרובה אליי.
הסאגה המשפטית התחילה, מלחמות ממלחמות שונות
בית משפט לענייני משפחה
בית דין רבני
משטרה
זמן ארוך ייצגתי את עצמי, רועדת מפחד בכל פעם לפני שצריך להיכנס לאולם (שמלא בגברים- דיינים, משפחה שלו, רבנים ועורכי דין שלו) אבל כשמגיע הרגע קמה ונכנסת עם קלסר ביד ורצון חזק בלב להילחם על החיים - אם לא שלי אז לפחות של הילדים שלי.
את הגט שלי קיבלתי אחרי דיון של למעלה משש שעות. בהפסקה היחידה שניתנה לנו יצאתי מהאולם וקרסתי על הרצפה במסדרון. הייתי לבד.
בחור אחד שליווה את אמא שלו לגירושיה צרח שם על כל העובדים עד שהסכימו לתת לו להיכנס למטבחון שלהם ולהביא לי מים, הוא גם יצא למאפייה בחוץ וחזר עם מאפים.
כעבור עוד כמה שעות יצאתי מהאולם והבחור עמד שם מול הדלת
"וואי כבר התחלתי לדאוג.. נו.. אפשר להגיד מזל טוב?"
"מסתבר שכן" אמרתי עם דמעות כשאני עדיין בהלם מזה שיש לי גט ביד.
הבחור הושיט את היד שלו, ובפעם הראשונה מזה שנים, אני והשמירת נגיעה שלי לחצנו יד למישהו.. היה בזה משהו סמלי מבחינתי, ובמיוחד שהאיש שהיה בעלי וגם היה זה שהתעלל בי עומד המום ליד.
"בהצלחה נשמה, תחלמי ותעופי הכי גבוה מעכשיו כי מגיע לך".
חתמתי על חוזה שכירות פעם ראשונה לבד.. ואיזה מפחיד זה היה.
פתחתי חשבון בנק לבד.
קרסתי פעמיים כלכלית, קריסות שגרמו לי להישבר לחתיכות בכל פעם מחדש, אבל גם להכיר את הצד המדהים שבבני אדם.. ואולי הכי דוקא בכאלה שאני בכלל לא מכירה.
חב"דניקים חמודים שהשאירו לי ארגזים ליד הדלת לפני החגים דאז.
בחורה צעירה מדריכה בתנועת נוער שאספה עם החניכות שלה כסף בקניון וכך מנעו מהילדים וממני לחוות ניתוקים של מים וכו'..
חייל אחד שקנה משחקים חדשים לילדים במקום אלה שאבא שלהם שבר להם.
איש אחד מופלא שלקח על עצמו את הקנסות שספגתי מהדיין החדש
בבית הדין הרבני.
אישה מופלאה אחת שלקחה על עצמה את כל מה שנשאר מהקריסה השנייה ויותר.
נשים ואנשים שלמרות שאני פחדתי להיחשף הם בחרו לחשוף את הלב שלהם ולגרום לי להאמין שיש עוד טוב בעולם.