הכלל הבסיסי בדיני ירושה קובע כי עם מותו של אדם, עוברים כל הנכסים שהוא הותיר אחריו ליורשיו. כתוצאה מכך, היורשים הופכים לבעלים החוקיים של נכסי המנוח, ורשאים לכאורה לעשות בהם כרצונם בדרך של מנהג בעלים.
יחד עם זאת, במסגרת חוק הירושה, תשכ"ה-1965 אפשר המחוקק למצווה לקבוע במסגרת הצוואה הוראות אשר יכתיבו ליורש כיצד לנהוג בנכסים שהוא מקבל מעיזבונו. למעשה המחוקק אפשר למצווה לקבוע הוראות אשר יגבילו את יכולתו של היורש להשתמש בנכסים אלו כרצונו.
וכך קובע סעיף 45 לחוק הירושה, אשר כותרתו חיובי היורש: "המצווה רשאי להורות בצוואתו דבר שיורש יהיה חייב לעשותו, או להימנע מעשותו, במה שקיבל מן העיזבון; מילויו של חיוב כזה יכול לדרוש כל מי שמעוניין במילויו, ואם היה בדבר ענין לציבור - גם היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו".
כלומר, בהתאם לסעיף 45 לחוק, המצווה רשאי להגביל את כוחו של היורש לגבי האופן שבו הוא יהיה רשאי להשתמש בנכסים שהוא מוריש לו, וזאת על ידי כך שהוא מטיל עליו חיוב לעשות דבר מה או להימנע מלעשות דבר מה באותם נכסים.
דוגמא לחיוב כזה יכולה להיות במצב בו המצווה הוריש ליורש דירת מגורים, אך קבע שהיורש ישכיר את הדירה לצד ג' כלשהו למשך תקופה מסויימת או שהיורש לא יהיה רשאי למכור את הדירה במשך תקופה מסויימת.
כל מי שמעוניין בקיומו של אותו חיוב יכול לדרוש זאת מהמוריש. במידה והמדובר בחיוב שבקיומו יש עניין לציבור הרחב, אזי גם היועמ"ש לממשלה רשאי לדרוש זאת.
במסגרת הליך ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן קבע בית המשפט העליון שלושה מצבים לפיהם המצווה יכול להגביל את יכולת היורש לנהוג בנכסים שהוא מוריש לו מעזבונו:
סעיף 45 לחוק הירושה למעשה מצטרף לשני סעיפים נוספים בחוק זה, סעיף 43 וסעיף 44, אשר גם הם מטילים תנאים מסויימים לגבי יכולתו של היורש להשתמש בנכסים אותם הוא מקבל מעיזבון המצווה.
סעיף 43 לחוק הירושה, אשר כותרתו יורש על תנאי דוחה, קובע כי המצווה רשאי לצוות שהיורש יזכה בנכס מן מהעיזבון רק בהתקיים תנאי מסויים או בהגיע מועד מסויים.
לדוגמא, המצווה רשאי לקבוע שהיורש יזכה בסכום כסף מסויים רק במידה והוא ישמש לצורך מימון לימודיו באוניברסיטה או רק לאחר שחרור משירותו הצבאי או בהגיעו לגיל 30 למשל.
סעיף 44 לחוק הירושה אשר כותרתו יורש על תנאי מפסיק, קובע כי המצווה יחדל מלהנות מהנכס בהתקיים תנאי מסויים או בהגיע מועד מסויים.
לדוגמא, המצווה רשאי לקבוע שהוא מוריש לאלמנתו דירה מסויימת כל עוד היא לא תינשא לאדם אחר ועם נישואיה, תעבור הדירה לילדיהם המשותפים בחלקים שווים ביניהם.
בתי המשפט בארץ התלבטו לגבי השאלה כיצד יש לפרש הוראה בצוואה אשר מטילה על היורש חיוב כלשהו. כלומר האם יש לפרש הוראות כאלו באופן מצמצם או רחב.
שאלה זו נדונה בין היתר במסגרת הליך ע"ש (י-ם) 39/84 גלעד ספרמן ואח' נ' הממונה על המרשם.
באותו תיק נדונה צוואה במסגרתה המנוחה הורישה דירה לבנה, אך התנתה זאת בכך שהוא "לא יהיה רשאי למכור את הדירה לדייר המתגורר בה".
אולם 6 שנים לאחר פטירת המצווה העביר בנה את הדירה לבנו, וזה מכר בו ביום את הדירה לדייר שהתגורר בה. לפיכך התעוררה השאלה האם מכירת הדירה באמצעות בנו של בנה של המנוחה, מהווה לכאורה עקיפה באופן מלאכותי של החיוב שהטילה המצווה על בנה, לגבי אי מכירת הדירה לדייר המתגורר בה, כך שהמדובר למעשה בהפרת תנאי זה או שמא אין הדבר כך.
בית המשפט קבע כי יש לפרש את התנאים המגבילים את כוחו של היורש להשתמש בנכסים שהוא מקבל בעיזבון באופן מצומצם ולא להרחיב את תחולתם:
"מוטב לפרש צוואה בצורה דווקנית ולהגביל, למימדים סבירים, את שליטת המתים על החיים". עוד נפסק כי "האיסורים שקבעה המנוחה – איסורים אישיים המה, ואין הם מהווים שיעבוד או הגבלה לצמיתות על זכויות הבעלות בדירות שאליהן התייחסו”.
בהתאם לכך קבע בית המשפט כי מכירת הדירה באמצעות בן המוריש איננו מהווה עקיפה אסורה של תנאי ההגבלה שקבעה המנוחה בצוואתה.
שאלות? לחצו כאן לפניה וקבלת ייעוץ משפטי מהיר!