הכּתובָּה הינה מסמך משפטי שנלווה לטקס הנישואים, אשר כולל את פירוט חובות הבעל כלפי אשתו ובעיקר את התחייבותו הכספית לתשלום דמי הכתובה לאשה במקרה של גירושין או התאלמנותה.
כאשר מדובר בכתובה ישנה שנקובה בלירות וללא הצמדה למדד, עולה שאלת אופן שערוך סכום הכתובה.
מצד אחד, ללא השיערוך, סכום הכתובה עלול להיות נמוך מאד. מצד שני ובמיוחד כשמדובר בסכום כתובה גבוה יחסית, שיערוך סכום הכתובה עלול להביא לתוצאה הפוכה, של סכום גבוה יתר על המידה.
כך, לדוגמא, אירע במסגרת תיק רבני 1129420-3 פלונית נ' פלוני אשר נדון בפני בית הדין הרבני הגדול בירושלים.
תיק זה עסק בכתובה שנערכה 40 שנה לפני כן, בשנת 1979, אשר ננקבה בסך של 6 מיליון לירות ומבלי שצויין בה שיש להצמיד סכום זה למדד. סכום הכתובה, נכון לשנת 2018, עמד על סך של 600 ₪ ללא הצמדה ועל סך של כ-3 מיליון ₪ עם הצמדה.
בית הדין הרבני האזורי שדן בתיק, העמיד את סכום הכתובה לצרכי פשרה, על סך של 150,000 ₪, אך זאת ללא נימוק.
האשה ערערה על פסק הדין בפני בית הדין הרבני הגדול בטענה שסכום הפשרה נמוך מדי וכי לפי פסקי דין רבניים אחרים יש להעמידו על סך של שני שליש מתוך כ-3 מיליון ₪, שהנו כ-2 מיליון ש"ח.
יחד עם זאת, האשה גם טענה שהיא אף תסתפק בסכום של 360,000 ₪ אשר יאפשר לה לרכוש את חלקו של הבעל בדירת המגורים המשותפת שלהם נכון למועד הגירושים.
עמדת הבעל לא הובאה בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול.
בית הדין הרבני ציין כי קיימות מספר שיטות שבתי הדין הרבניים נוקטים בהן לגבי אופן שיערוך של כתובה שלא צויין בה שיש להצמיד את סכומה.
יש הגורסים שאין להצמיד כלל את הכתובה ויש הסבורים שיש להצמיד אותה באופן מלא. ברם, לדעתו, גובה החיוב הסופי צריך להיקבע בהתאם לנסיבות של כל כתובה וכתובה.
כאשר מדובר במקרים בהם היעדר הצמדה למדד מוביל לתוספת שולית יחסית ומותיר את סכום הכתובה על גובה סביר, וזאת מאחר שמדובר בתקופה בה האינפלציה איננה מורגשת, אזי ניתן לומר שכוונת הצדדים היתה לספוג את עליית המדד הנמוכה.
לעומת זאת, כאשר מדובר על תקופה של אינפלציה דוהרת וארוכת שנים, שבה המדד עלה בצורה ניכרת ביותר, כך שהשארת הסכום הנקוב אינו סביר בעליל, כמו במקרה דנן, אזי ניתן לומר שאומד דעת הצדדים מוביל למסקנה שהצדדים לא התכוונו במעמד החופה לתוצאה לפיה סכום הכתובה לא יוצמד כלל, ויעמוד על סך של 600 ₪ בלבד, או שהוא יוצמד באופן מלא, ויעמוד על סך של 3 מיליון ש"ח.
כאשר מכריעים בשאלת ההצמדה של כתובה ישנה אין המדובר כלל בפשרה בין שתי קצוות ההלכה, אלא באומד דעתו של החתן ואולי גם של הכלה, במעמד החופה ולפי אומד דעת זה, יש לקבוע את הסכום החלופי שיחוייב בו הבעל עבור הכתובה.
במקרה כזה בית הדין הרבני צריך לשער במה היה מתחייב החתן, ולמה הכלה היתה מסכימה, אילו היו הנסיבות שהתרחשו לאחר מכן, של שנים שבהן האינפלציה הייתה גבוהה מאד, היו ידועים מראש לחתן ולכלה וזאת תוך שלילת שתי האפשרויות שבקצוות, של ה-600 ש"ח ושל ה-3 מיליון ש"ח.
לשם כך יש לקחת בחשבון את גובה הכתובה במועד החתונה ביחס לגובה שאר הכתובות שהיו באותה העת.
מאחר ואין ספק ש-6 מיליון לירות בשנת 1979 היה סכום גבוה מאוד ביחס לכתובות אחרות באותם שנים, אזי כיום יש להחיל על הבעל התחייבות גבוהה ביחס לגובה הכתובות שנהוגות כיום.
בהכרעת הדין נקבע כי הבעל התחייב במועד החתונה בסכום גבוה מהנורמה שהיתה מקובלת בשעתו, מאחר שהוא ביקש לבטא בהתחייבותו חיבה יתירה לכלתו. לפיכך, יש לחייב אותו כיום בהתאם לאותה התחייבות רעיונית שהיתה לו אז.
למשל, אם ההתחייבות של 6 מיליון לירות באותה העת הייתה פי שניים ממה שהיה מקובל אז, יש לחייב אותו היום פי שניים ממה שמקובל היום וזאת באופן כללי.
לפי רציונאל זה, הסכום של 150,000 ש"ח שנקט בו כבוד בית הדין האזורי, אינו סביר. שכן, כיום, רבים מהחתנים מתחייבים בכתובתם בסכומים של 180,00 ₪, ואף 260,000 ש"ח, ואפילו עד ל-500,000 ₪.
לפיכך, לא ניתן לומר שאם הבעל, שבשעתו התחייב לסכום גבוה מאד, היה צריך לקחת בחשבון את האינפלציה הגבוהה מאד שאירעה לאחר מכן, הוא היה מתחייב בסכום של 150,000 ₪, שהינו אף נמוך מהסכומים המקובלים כיום. אלא שהתחייבותו כיום צריכה להיות גבוהה באופן משמעותי מהמקובל היום, ולכן גבוהה מ-500,000 ש"ח.
עם זאת, מאחר שהאשה טענה שהיא מוכנה להסתפק בסך של 360,000 ₪ בלבד, שהנו נמוך מהסכום שניתן להגיע אליו כאמור לעיל, אזי לפי ההלכה, בית הדין מנוע ללפסוק סכום גבוה יותר.
בהתאם לכך נפסק שהבעל ישלם לאשה דמי כתובה בסך של 360,000 ₪, במקום הסך של 150,000 ₪ שפסק בית הדין הרבני האזורי.
עוד בנושא: הפר התחייבות לפוליגרף וישלם את סכום הכתובה! האם סכום כתובה גבוה מחייב את הבעל לשלם בכל מקרה?