הקשר החזק בין דת ומדינה בישראל נידון ללא הרף ובשנים האחרונות אנו עדים למגמה לפיה יותר ויותר גורמים, חילוניים ושאינם, מנסים לשבור את המונופול של הרבנות הראשית ולצמצם את סמכויותיו של בית הדין הרבני, אם לא כדי ליצור הפרדה, אז לפחות על מנת לאפשר חופש דת ושוויון.
המניעים העיקריים שדוחפים את אותם ארגונים לפעולה ושבגינם מתנהל המאבק, נעוצים סביב טיעונים בדבר היותה של הרבנות הראשית לא גוף ניטרלי, כי אם ארגון מושחת בעל השקפות הלכתיות, שאינו נותן מענה לציבור הדתי בארץ ובפרט לשומרי הכשרות.
אגב, המונופול של הרבנות בא לידי ביטוי לא רק בתחום הכשרות, אלא גם בענייני נישואין וגירושין ולמרבה השמחה, נכון להיום ישנן אלטרנטיבות לנישואים ברבנות.
פתרונות אלו מאפשרים לאוכלוסייה שלמה בתוך הקהילה היהודית המבקשת להתחתן בטקס דתי כדת משה וישראל, להינשא מבלי שיצטרכו לעבור בכניסה או ביציאה מהקשר ברבנות.
העובדה שהרבנות עדיין מהווה גורם בלעדי ובלתי ניתן לערעור בהחלטות חשובות של המדינה והפרט ועצם היותה מנותקת במקרים מסוימים מבית המשפט, פוגעת בזכויות אנושיות בסיסיות.
הרגולציה של הרבנות על נושא הכשרות בישראל מונעת רפורמה של הוזלה ביוקר המחייה ומדובר בבעיה כלכלית וחברתית, שיש למגר מקרבנו ויפה שעה אחת קודם.
שבירת המונופול, הפרטה של שוק הכשרות ופתיחתו לתחרות, אלו צעדים חשובים שבהכרח יובילו להוזלת מחירי הכשרות ולא פחות חשוב, להוזלת מחירי המזון, מחירים שבסופו של יום אנחנו כצרכנים נאלצים לשלם.
נדגיש, שאין כל כוונה למחוק את הרבנות הראשית, אלא רק לשבור את בלעדיותה ולהביא למצב שבעלי עסקים שאינם מעוניינים לשלם הון על תעודות כשרות, יזכו לאלטרנטיבות שפויות, זולות יותר ואשר מאפשרות להם לקבל תעודה בהתאם לסוג ההכשר שהם מעוניינים להציע ללקוחותיהם.
בסקירה החשובה שלפניך נדון במהלך ההפרטה של הכשרות מהרבנות ונבחן את משמעויותיו הרחבות והשלכותיו ברמה המדינית והאישית.
רק כדי לסבר את האוזן, נתונים מראים ש-2.4 מיליארד ₪ בשנה מושקעים על כשרות בישראל.
יתרה מכך, עלות הכשרות העודפת, משמע תשלום כפול של בעלי עסקים הרוצים לקבל הכשר של בד"ץ העדה החרדית ונדרשים לשלם ללא כל צידוק גם על תעודת הכשר של הרבנות הראשית, עומדת על 600 מיליון ₪ בשנה.
כפל התשלומים עורר מצוקה תקציבית קשה בקרב בעלי העסקים מהמגזר החרדי והיווה טריגר לפתיחת המאבק מול הרבנות הראשית.
בספטמבר 2017 קבע בג"ץ פסק דין תקדימי, שמתיר לבעלי עסקים וביניהם מסעדות, ברים ובתי מלון, לוותר על ההכשר של הרבנות ולהסתפק בפיקוח של בד"ץ העדה החרדית, זאת בתנאי שעל התעודה לא יהיו כתובות האותיות כשר, אלא בהשגחה, שלא יכתב שבית העסק שומר על דיני ההלכה וכמו כן, שלא ירשם כי זוהי תעודת כשרות של הרבנות.
בתעודה ייכתב מי מפקח על המזון בעסק ועל אילו תנאי כשרות שומרים.
באופן לא מפתיע, פסק הדין פתח את הדלת לארגונים נוספים ובפברואר 2018 הכריזו בארגון צהר, בשיתוף עם ארגון השגחה פרטית שהקימה ח"כ רחל עזריה, על תעודת כשרות אלטרנטיבית. הכשרים אלטרנטיביים אלו נועדו להפחית את תשלום מס הכשרות שהיה נהוג לשלם לרבנות ולעודד בעלי עסקים לספק לצרכנים מזון פחות יקר ויותר כשר.
בתגובתו על השינוי האמור מסר שי ברמן, מנכ"ל איגוד המסעדות בישראל:
"כניסת צהר לתחום הכשרות היא בשורה לחברה הישראלית ולכלכלה הישראלית. לדאבוננו, תחום הכשרות בישראל סבל עד עתה ממונופול של גוף אחד, שפעל ככל העולה על רוחו והרתיע מסעדות רבות מלהיות כשרות. אנחנו בטוחים שכניסת צהר תוזיל את מחירי הכשרות, תגביר את השקיפות, תשפר את איכות השירות ותביא לכך שיותר מסעדות שחפצות בכך יהיו כשרות".
חברת הכנסת רחל עזריה הוסיפה שהמהלך של שבירת מונופול הכשרות ופתיחת השוק לתחרות הוא צעד אמיץ ומשמעותי.
זוהי פסיקה אשר משפיעה על שוק הכשרות ולא פחות מכך על היחסים בין דת ומדינה בארצנו. פסק הדין נועד למנוע כפל תשלומים על תעודות הכשרות ולאפשר לבעלי עסקים לשלם אך ורק על תעודת ההכשר שבה הם מעוניינים להחזיק.
עד לפסק הדין שניתן לפני פחות משנה, תעודת השגחה על כשרות מזון שלא מטעם הרבנות נחשבה כעבירה שהעונש עליה היה עד שנה מאסר. אמנם, למרות קביעתו של בג"ץ ועל אף ביטול ההגבלות כאמור לעיל, הרבנות הראשית בישראל עדיין לא מרפה מבעלי העסקים, ההפך הוא הנכון.
הרבנות מהדקת את הפיקוח ומאז הפסיקה נרשמה עלייה בכמות הקנסות המוטלים על בעלי עסקים בטענה שהם מציגים מצג שווא של כשרות וכי הם אינם עומדים בהגדרות שקבע בג"ץ לכשרות חלופית.
הרבנות הראשית רודפת אחרי בעלי העסקים שמעזים לצאת כנגדה ומטילה קנסות כבדים המתורצים כהונאה בכשרות. קנסות רבים חולקו למסעדות שקיבלו את ההכשר של צהר וכל ערעור שהוגש הסתיים בכפל קנס.
המסקנות הישירות שעולות הן שהגיע הזמן לשים סוף לשרירים שהרבנות הראשית עושה ולהפסיק אחת ולתמיד את האגרסיביות והכוחניות שמבזות את הרבנות עצמה וגרוע מכך, את הדת היהודית. לא הגיוני שבמדינה מפותחת תישלל מהאזרחים זכות הבחירה בנוגע לאופן שבו הם רוצים לנהל את חייהם, הדתיים או החילוניים.
הזמנים השתנו ועם זאת, עדיין קיים פער גדול בין האופן שבו האזרחים רוצים לחיות לבין המציאות בפועל. הדת היהודית איננה נחלתו של גוף אחד ועד שלא יעשה שינוי מהותי באופי השלטון הדיקטטורי שמנהיגה הרבנות ובכלל זאת אמצעי ההפחדה שהיא נוקטת מול אלו שמנסים לערער על בלעדיותה, הדמוקרטיה בישראל תיוותר בערפל.
היוזמות להפרטת שוק הכשרות הינן מבורכות וכל מי ששואף לחופש דת, בחיי המשפחה, בהלכות לגבי מזון וביתר תחומי החיים, מוכרח להבין שהדרך להשיג את החופש המיוחל, היא להביא לשבירה מוחלטת של מונופול הרבנות ולהפוך אותה מה-גוף השולט על הדת במדינה, לעוד גוף מיני רבים.
קראו בהרחבה: על אפשרויות הייצוג על ידי טוען רבני